סוד חנה של חנה ארנדט, אבנר שפירא, "הארץ", דצמבר 2005

סוד חנה של חנה ארנדט
במלאות 30 שנה למותה של הפילוסופית היהודייה-הגרמנייה-האמריקאית, האמן שי עבאדי מציג בפרנקפורט תערוכה של דיוקנאותיה, המבוססים על תצלומים

מאת אבנר שפירא

ברלין

"מחשבה וזכירה הן הדרך שבה בני אדם מכים שורשים ותופסים את מקומם בעולם, שאליו כולנו מגיעים בתור זרים", אמרה חנה ארנדט בהרצאה בניו יורק ב-1965. "פרויקט ארנדט", התערוכה של האמן הישראלי שי עבאדי, עוסקת במידה רבה בהנצחה של ארדנט עצמה, שחלק ניכר ממפעלה ההגותי הוקדש למקומו של הזיכרון - כתנאי יסוד לגיבושו של סובייקט אנושי, אבל גם כנשק שבאמצעותו יכול אדם להיאבק במשטרים האפלים, דוגמת אלה שידעה המאה ה-20. "השליטה הטוטליטארית ניסתה לכונן את תהומות הנשייה שבתוכם ייעלמו כל המעשים, הטובים והרעים", כתבה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים", "אך תהומות הנשייה אינם קיימים. שום דבר אנושי אינו מושלם עד כדי כך, ופשוט יש בעולם אנשים רבים מכדי שנשייה תהיה אפשרית. תמיד יישאר בחיים אדם אחד לספר את הסיפור".

עבאדי מבקש לספר את הסיפור של הפילוסופית וההיסטוריונית היהודייה-הגרמנייה-האמריקאית; דרך התבוננות בפניה הוא מנסה לעמוד מקרוב על זרותה ובדידותה של מי שחדות ההבחנה שלה היתה לא רק סוד חנה, אלא גם מקור הביקורת האדירה שהיא עוררה. התערוכה מוצגת במוזיאון היהודי בפרנקפורט במלאות 30 שנה למותה של ארנדט בדצמבר 1975. התערוכה, שתינעל ב-5 בינואר, כוללת 18 עבודות, רובן דיוקנאות של ארנדט, המבוססים על תצלומים שלה; כמה מהעבודות נוגעות במוטיווים מעולמה ומכתביה.

"תצלומיה של ארנדט, לא פחות מספריה, שימשו אותי כטקסט שדרכו בחרתי להתחקות אחריה", אומר עבאדי. "מבטה החודר והאנושי, הסיגריות שעישנה ברצף, היד התומכת בראש וההבעה הנבוכה מול המצלמה - כל אלה היו ספר פתוח לחייה ולקיום היהודי-אירופי של אינטלקטואלים במאה ה-20".

היצירות קושרות בין דמותה של ארנדט לבין סוגיות מרכזיות בהגותה, כגון שורשי הרוע, העידן הטוטליטארי, חוויית ההגירה, התרבות הגרמנית וההוויה היהודית. בעבודה " Muttersprache " (שפת אם) נראית ארנדט הילדה, לבושה שמלה צחורה, יחד עם אמה, ופניהן מושחרים; ב" Totalitarismus" סנטרה של ארנדט שעון על אגרופה ועיניה יוקדות; ב" Smoke " פניה הצהובות-שחורות טבועות כלהבה ענקית, כמעט אפוקליפטית, והסיגריה שלה מאירה בתוך אפלה כחולה.

לצד רישומים וציורי שמן, בחלק מהעבודות השתמש עבאדי בצריבה על עץ בעיפרון חשמלי. "העיפרון שורף את העץ וכך יוצר דימוי", הוא אומר. "בעזרתו ניסיתי להעביר דימויים של עשן, אש, שריפה, וכן עצב והרס, בעקבות הניסיון של ארנדט להבין את הקטסטרופות ולתעד את העולם שנחרב. ניסיתי לתאר את חוויות חייה ואת השתנותה לאורך השנים דרך צבעים וסימבולים, ולשמור על האירוניה שתמיד היתה קיימת בה".

האופציה הקוסמופוליטית

עבאדי, בוגר המדרשה לאמנות, הציג בעבר בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל; בשנה הבאה יציג תערוכת יחיד בבית האמנים בתל אביב. כמה מהביקורות על התערוכה בעיתונות הגרמנית התייחסו לכך שארנדט - שהושמצה והותקפה בישראל ובחוגים יהודיים בעולם - עומדת כעת במרכזה של תערוכה במוזיאון יהודי חשוב בגרמניה.

אוצר התערוכה, אריק רידל, כתב כי "עבודותיו של עבאדי יוכלו לתרום לדיון בריבוי הפנים של ארנדט: הוגת הדעות, הפעילה בעליית הנוער ובארגון לשיקום אוצרות התרבות היהודיים, המבקרת הפוליטית והמהגרת". רידל מזכיר את סדרת ההדפסים של אנדי וורהול מ-1980, "עשרה דיוקנאות של יהודים בני המאה ה-20", שארנדט לא נמנתה עם גיבוריה. לדבריו, "כמו וורהול, עבאדי משתמש בתצלומים כחומר גלם לסדרת הדיוקנאות שלו, אך בניגוד לוורהול, הוא אינו יוצר איקונות-פופ אלא מנסה להתקרב לדמות וליצור אינטימיות, באמצעות טכניקת ספומטו (מעברי אור וצל רכים)".

לצד מאמרו של רידל מופיעים בקטלוג התערוכה קטע מספרה של מיכל בן-נפתלי, "הביקור של חנה ארנדט", שיתפרסם בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ומאמר מאת טלי תמיר, שכותרתו - "הו, חנה" - נשמעת כאילו נלקחה מהיציעים המיוזעים של איצטדיוני הכדורגל בארץ, אבל גם ממחוזותיהם של המשוררים הצעירים והמיוסרים. ואמנם, תמיר מביטה על הפרויקט של עבאדי דרך משקפות ישראליות: "עבאדי מרותק לדיוקנה של ארנדט לא רק כצייר, אלא גם כישראלי וכיהודי, המגיב בחושים ערים לחיוניות המחשבתית ולדחף הספקני של אשה, שתובנותיה המדיניות ורעיונותיה הפילוסופיים נדחו על ידי החברה הישראלית. לעולם תגלם ארנדט בעיניים ישראליות את היהודייה משם, מן הגולה, את האופציה היהודית הקוסמופוליטית, שהציונות ביטלה ושללה".