חברים יקרים,

איך אפשר להתבטא ולשוחח על תפקידה של האמנות בימים אלו, ימי מלחמה, כשהאופטימיות נסדקת, כשהאוטופיה והרב-תרבותיות הופכות לקלישאה ריקה מתוכן? האם להתייחס לפחד המחלחל בלבבות? או אולי לזיק האור המבצבץ מתוך החשיכה?

בימים קשים אלו עולים בי ספקות ביכולת להמשיך בדרך שהתוויתי במו ידיי, דרך שמזמינה שיח ודיאלוג רב-תרבותי. ואולם עליי להודות שזו דרכי, ואינני מכיר דרך אחרת לחיות בה את חיי.

בימים של מלחמה שגורמת להתפוררות הקוד המוסרי והאנושי של החברה, התלבטתי רבות אם לכתוב, ואם כן – מה לכתוב. לבסוף החלטתי לבטא את פחדיי, אך גם את התשוקה לחזור לשגרה ולהמשיך לדבוק בחיים של שותפות והכרה הדדית.

כמו רבים אחרים, עינינו ראו הרבה, ואף יותר מדי. איבדנו את היכולת לבכות ולהתאבל על אובדן הדרך. זה הזמן ללכד שורות וכוחות, דווקא בימים של התנגשות חזיתית, שאין ולא יהיו בה מנצחים. אם לא נשכיל להבין את סכנותיה, לעולם לא נצליח לפרוץ את המעגלים הסוגרים עלינו וחוסמים את דרכנו.

האם המוזות חייבות לשתוק כשהתותחים רועמים?

במקבץ התערוכות הנוכחי מציגים אמנים מצוינים, ערבים ויהודים, מהארץ ומחו"ל: שי עבאדי, חמודי גנאן, סובחיה חסן, רות קסטנבאום, קרן טאב ונהאוונד גבארין. כמו כן מוצגת תערוכת קבע של אמנות פלסטינית עכשווית. תערוכות אלו יחד וכל אחת לחוד הן קביעת עובדה נחרצת, כי בצד השפעותיה הדורסניות של המלחמה אנו ממשיכים להיות מחויבים לערכי החיים ולזכור תמיד כי רב ערכם של האהבה והחיים מערכם של הכאוס והאובדן.

התערוכה של שי עבאדי, חזרה ללבנט מזכירה לנו שיכול להיות אחרת, ושבעבר יהודים וערבים ידעו לחיות אלו לצד אלו, מתוך כבוד הדדי, בטרם נולדו המלחמות, הכיבוש והאלימות ההדדית. עבאדי מציג את השורשים הערביים של אבותיו, דוברי הערבית ואוהבי תרבותה, ומבקש להחיות את הזהות היהודית-ערבית כזהות מגשרת. אין לי ספק שהתהליך הוא דו-צדדי: גם הערבים הושפעו משכניהם היהודים, והפלסטינים החיים בישראל, עם כל הקשיים והקונפליקטים הכרוכים בכך, פיתחו זהות ערבית-ישראלית, שיש לה תכונות ייחודיות משלה. עלינו לזכור תמיד שהמקום הזה עשוי רבדים-רבדים של קהלים ותרבויות שונות, המייצגים  נרטיבים אחרים, ונושאים עימם זיכרונות שונים, לעיתים מנוגדים, אך גם כאלה שהיו בהם רגעי מפגש ואיחוד. חזרה ללבנט משחזרת תקופה היסטורית של חופש תנועה במזרח התיכון העות'מני, שנראה לנו היום דמיוני ובלתי אפשרי. אולם, אני רואה בה אופק, הצעה לדו-שיח בין שתי התרבויות, שאולי יתאפשר מחדש  בעתיד הרחוק. אני מקווה בכל ליבי, שכמו שהעברית והערבית משתרגות זו בזו, כך גם הערבים והישראלים היהודים יוכלו לראות את המשותף ביניהם ולא את המפריד.

והנה דווקא בעיצומה של המלחמה הצלחנו להגשים חלום, אשר החל להירקם לפני שלושה עשורים – השאיפה לקבל הכרה כמוזיאון ערבי ראשון בישראל.  ההחלטה המיוחלת לא התקבלה בימי רוגע ויציבות, אלא  דווקא בימים שבהם רעמו התותחים, כאשר התלבטנו בשאלת כוחה של האמנות לחולל שינוי.

כאמנים וכמקום שבו יוצרים ומציגים אמנות, חובה עלינו לנקוט עמדה לנוכח פני המציאות. כניעה לתחושת הייאוש האורבת לפתחנו היא בגדר בגידה ונטישה של הערכים הנעלים שגדלנו לאורם. היום אני מבין יותר מאי פעם כי עלינו החובה ללמד את הכאב בלי להנחיל את השנאה ולהנציח אותה.

דווקא בימים אלו עלינו להאמין ביכולתה של האמנות להניח יסודות  להידברות ולעיבוד משותף של המציאות המדממת. אני מאמין שהמשך העיסוק באמנות יאפשר ליצור כאן מארג חיים משותף. על אף הקושי הרב, מפעפעת בי תחושה עמוקה, דווקא בעידנו של מוזיאון ערבי ראשון בישראל, כי מתוך האדמה החרוכה יכולה לנבוט דרך חיים אחרת, חדשה, שעד כה לא נראתה כמותה.

ניסיון העבר מלמד שבכוחו של הדיאלוג האמנותי להוביל להעמקה בנושאים הנוגעים לאנושיות ולבית, להגיע להסכמות וגם לקבל חילוקי דעות, ואולי אף לתחילתו של תהליך לבניית נרטיב משותף לכל יושבי הארץ. אני מאמין שהעיסוק המשותף באמנות עשוי להביא לעיבוד משותף של טראומות דרך דיאלוג אמיץ, אמפתי וכן. זה הזמן לדבוק בחיים ולייצר מרחבים מנטליים פנימיים, שיאפשרו לנו ליצור קשר וחיבור רגשי בינינו.

בברכת נעשה ונצליח.

סעיד אבו שקרא

מנהל מוזיאון אום אל פאחם לאמנות עכשווית

אוקטובר, 2024