הסדרה "מרקוזה, פומטורמו ואני" מנהלת דיאלוג עם שני ציירים ומימד התשוקה ביצירתם, האחד האמן הגרמני-יהודי אליהו צבי מרקוזה (Marcuse) בן המאה ה19 והשני הצייר המנייריסטי האיטלקי יאקופו דה פונטורמו (Pontormo) בן המאה ה16. בשני המקרים מתקיים פירוק של יצירותיהם למרכיביהן השונים תוך ניהול דיאלוג צורני ורעיוני ביניהן ובין מהות רעיון החושניות הגופנית התשוקה בעולם היצירה הנוצרי/ מערבי לבין זה היהודי/ישראלי.
במקרה של אליהו צבי מרקוזה, ההתמקדות היא ביצירתו "מות שאול בגלבוע" (1848), ציור אפי גדול מימדים שהגיע בדרך לא דרך לפני מספר שנים אל מוזיאון תל אביב והוא אחד מן הציורים הבודדים המוכרים של אמן זה. הציור הייחודי, בסגנון ניאו קלאסי- רומנטי, מתאר את רגעי חייהם האחרונים ומותם של שאול, בניו ונושא כליו בקרב מול הפלשתים בהר הגלבוע. בסדרה מפורק הציור כבמעין פאזל ונחשפים מרכיביו הטרגיים, המנטאליים וההומואירוטים (החריגים מאוד לאמן יהודי מן המחצית הראשונה של המאה ה 19).
במקרה של פונטרמו מתקיים מהלך דומה של פירוק יצירתו ודמויותיו לפיסות אינדיבידואליות תוך ניתוקן מסביבתם המקורית והדגשת המימד החושני, החומרי וההומואירוטי שבהן, מימד המשלב בין העולם וההוויה הנוצרית לחושניות הגופנית הדשנה הגלומה בהוויה זאת.
היצירות של פונטורמו ומרקוזה באות לכאורה מעולמות ומזמן שונים מאוד אך יש בהן רב מן המשותף. בסדרה באות לביטוי האפשרויות ההיפותטיות שהיו יכולות להיות גלומות באימוץ האסתטיקה והחושניות הנוצרית עבור עולם היצירה היהודי וכנגזרת מכך על האמנות הישראלית שזרמים מרכזיים בה ויתרו לאורך זמן על אותו המימד הגופני החושני ועל החומריות והצבעוניות הדשנה.
העבודות עשויות בטכניקה מעורבת על עץ צפצפה בגדלים ובצורות שונות, טכניקה המשלבת אף עבודה בטייח כבמעין פרסקו. הצבעוניות העזה המאפיינת את חלק מן העבודות מושפעת מאותה צבעוניות מאתגרת וחושנית של הציירים האיטלקים המנייריסטים בני המאה ה16, ביניהם כמובן פונטורמו.