מאמרים ועיתונות

פרופ' דוד הד, (חתן פרס א.מ.ת. לפילוסופיה), מכתב אישי על התערוכה "חסרי מנוח". מאי 2017

" יופי של תערוכה. הרבה מחשבות. חלק הבנתי יותר; חלק אחר – קצת פחות (לפי שעה).

חשבתי הרבה על חוסר המנוח, של היהודי הנודד לאורך ההיסטוריה וגם של זה שניסה את הפתרון הציוני שאמור היה להפוך את העם ליציב בזהותו ובתחושת בית שאמורה הייתה להיות לו.

הכל בסימן של "בנים של…": אבינדב, הבן של לא סתם מלך ישראל אלא מייסד השושלת, מי שאמור היה לצקת בפעם הראשונה תחושת ביטחון ויציבות ונורמאליות פוליטית לעם חסר ארץ אחרי נדודים ארוכים במדבר. הרבה תקוות של האבא, ואפילו הישגים – אבל כבר בדור הבא הכל יורד לטמיון. שלושת הילדים שלו שאול מתים בקרב (כמו לא מעט מבני דור המייסדים שנפלו במלחמת תש"ח).

אחר כך, מנדלסון: שוב, המון תקוות של אמנציפציה, השתלבות בעולם שמסביב ההופך לאוניברסלי יותר ונדמה שמוכן סוף סוף לקלוט את היהודים אל תוכו. חבר של קנט. איש התרבות הגרמנית. והנה, לא עובר זמן, רק דור אחד, והבן מתנצר והנכד הופך אמנם לחלק מן התרבות הגרמנית אבל רק במחיר אובדן גמור של הזהות היהודית שלו.

ואז הרצל, אבי הציונות ובעל הרעיון של גאולת העם מן ההוויה האב-נורמלית חסרת המנוח שלו. והנה, כמו שאול המלך, כל ילדיו מתים, מתאבדים, מושמדים, לאחר חיים שהם חסרי מנוח עוד יותר מאשר של אביהם. איזה כישלון קולוסאלי של הרצל ברמת המשפחה. ועם זאת, גם ברמה הלאומית, שבה דומה שהצלחתו הייתה כמעט חסרת תקדים היסטורי, דבר אחד הוא לא פתר – את חוסר המנוח. אחרי שבעים שנות עצמאות, כל ישראלי שיכול מוציא פספורט זר, ביום העצמאות שואלים אנשים במשאל רחוב "מה מחזיק אותך כאן בארץ?" (תאר לך כתב רדיו מראיין אזרחים בפריז בארבעה עשר ביולי ושואל אותם מה מונע מהם לעזוב את צרפת, או כתב טלוויזיה בארה"ב השואל בארבעה ביולי אדם בטלפון מה הסיבה שבכל זאת הוא נשאר באמריקה).

ואז חנה ארנדט – היהודיה כ"פאריה", שלא מצאה את מקומה לא בברלין ולא בפריז ולא בישראל ואפילו לא בדיוק בניו יורק. העישון הכפייתי שלה תמיד נראה סימפטום של עצבנות אינהרנטית.

ואז המשפחה שלך: יהודי ארצות האיסלאם שאולי היו דווקא יחסית הכי פחות חסרי מנוח שנעקרו ממצב המנוחה שלהם וצורפו למנטליות הגלותית שישראל לא הצליחה לעקור מכל עוליה.

ואולי כל הפיגורות האלה – מאבינדב ועד חנה ארנדט, טעו, היו עיוורים למציאות כמו אותה סינגוגה. או ליתר דיוק היו קורבנות של אבותיהם שטעו והיו מוכנים להקריב אותם בבקשת מנוח לרוחם הרדופה.

ובתור יקה, אני יכול להעיד עד כמה חזקה האנלוגיה שאתה מותח ברמה הלשונית בין יוצאי גרמניה ליוצאי ארצות המזרח: שפה שהפכה לשפת אויב, לשפה מוחרמת. אני חושב שהתביישתי בגרמנית של הוריי (או יותר נכון במבטא הגרמני שלהם בעברית, שכן הם דיברו כמעט אך ורק עברית, ועברית טובה יותר מאשר כמעט כל בני העדות האחרות) כפי שאולי התביישת בערבית של הוריך. הרי יוצאי ארה"ב ואנגליה, ואפילו הפולנים והרוסים, לא באו מתרבות שהלשון שלה הפכה למוקצה מחמת המיאוס.

מצא חן בעיני הפורטרט מאחור של החבר. מעין הילת קדושה אופפת את קרקפתו המקריחה. שוב, דמות שאין לה זהות ברורה אין היא עיוורת, אבל אנחנו, הצופים, לא רואים אותה.

האנס הרצל, שלא ראיתי תמונה שלו מעודי, הזכיר לי מאד את קפקא (בעיקר העיניים האפלות, המבט הטראגי ממש. עוד מישהו שהיה חסר מנוח: לא גרמני ולא בדיוק יהודי במובן המסורתי, לא ציוני – אף כי ניסה, וכמובן גם לא צ'כי. אירופאי יותר מכל אירופאי, זו הזהות שהיום אנו רואים מתערערת לבלי שוב).