מאמרים ועיתונות

סברה, שירה פרידמן, אפריל 2021

שי עבאדי הופך על פיה את העלילה המוכרת של הספר “הוא הלך בשדות” שכתב משה שמיר ומשלב בנרטיב המוכר תפנית עלילתית, הנובעת מפוליטיקת הזהויות שלו עצמו – צבר, יהודי, ישראלי, סורי, מצרי וערבי.
בתערוכה מוצגים חמישה ציורים מן הסדרה “בחזרה ללבנט”; הדמויות החוזרות בציורים מבוססות על דיוקנאותיהם של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים גיבורי הסרט שנוצר על פי הספר “הוא הלך בשדות”, רומן מאת משה שמיר שיצא לאור בשנת 1947 והפך במהרה לאבן יסוד במיתוס הישראלי. סיפור העלילה מתאר את חייהם מלאי הניגודים של אורי ומיקה ואת סיפור אהבתם – על סופו הטראגי ההרואי. אורי מופיע בספר כילד הראשון בקיבוצו, בעל ביטחון עצמי ומחויבות לארץ; עלילת הספר מגוללת את מסכת לבטיו וייסוריו, אך בסופו של דבר מצפונו גובר עליו והוא נחוש לצאת למשימות הצבאיות שהוטלו עליו – למורת רוחה של מיקה. מיקה נתפסת כדמות החריגה בסרט, המוצגת כמגיעה מ”שם”, רמז לפולין, ומסמלת אוד מוצל מאש, שהצליחה להימלט מן השואה ולהגיע לארץ בקבוצת “ילדי טהרן”.
לדמותה של מיקה/יוטבת, המביטה בהערצה על דמותו של אורי/דיין, הוסיף עבאדי את הכיתוב “סברה” בערבית. תוספת זו הופכת את מה שנחקק בזיכרון הקולקטיבי כדמותו הקולנועית של אסי דיין כייצוג האידיאלי של הצבר יפה הבלורית והתואר, ומשליכה אותה דווקא על דמותה של האאוטסיידרית הזרה מיקה. הכיתוב בערבית מוסיף להזרה ומשבש את אופני המחשבה הבינאריים הישראליים כפי שהם מוצגים בספר; צבר הוא יליד הארץ ועליו לדבר, לחשוב ואף למות בעברית למען המדינה. למילה “סברה” משמעויות הנובעות משדות תרבותיים שונים; בערבית משמעות המילה סבר היא סבלנות וממנה נגזר שמו של הצבר, באנגלית מדוברת סברה היא צברית, כינוי לילידי הארץ שהוא גלגולו של צמח הצבר, זה שהוא קוצני מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. “סברה” היה גם שם-מותג לליקר של יקבי כרמל, ליקר שהפך בחו”ל לסמל הישראליות ושוּוַק כסממן של הזהות הישראלית כמו פרי הסברס. מאידך גיסא מתקשרת המילה “סברה” גם לאירועי סברה ושתילה, מאורעות שהטילו צל כבד על המוסר הישראלי הצבאי ועוררו את העם לעשות חשבון נפש.
מיקום הדמויות על גבי לוחות מעוגלים בעלי רקע מוזהב מציין את נקיטת עמדתו של עבאדי כלפי האמנות הישראלית של שנות “דלות החומר”, זו שהיתה משועבדת לחומרים מינוריים ורוממה את השימוש בהם. לדברי האמן מציב הרקע המוזהב את הדמויות כאיקונות נוצריות מחד גיסא ומרמז מאידך גיסא על “טעם ערבי” –כינוי לגנאי שגור בחברה הישראלית. בשילוב החריג בין יסודות בורגניים לחלוציים עם התוספת הערבית מערער עבאדי על השדות הסטראוטיפיים ומטשטש את מערך הזהויות של הדמויות.
עבאדי אינו הראשון שהתייחס באמצעות האמנות לרומן ההיסטורי של שמיר ולדמותו של הצבר ההרואי המיוצג על ידי אסי דיין הצעיר בן לאצולת הארץ, קדם לו יגאל תומרקין בשנת 1967. עבאדי מכיר ללא ספק את יצירתו זו של תומרקין ומציב אלטרנטיבה אמנותית לפסלו הבוטה והמתריס, שבו מיוצגים החלום הישראלי ושברו בדמות שגופהּ עשוי חלקי נשק, מכנסיה מופשלים ואיבר מינה חשוף.
לעומת תומרקין עבאדי אינו מציג את שברו של החלום הישראלי, אלא תר אחר איזושהי נורמליזציה עם ערביי הארץ כפי שהכירם בשנות ילדותו בירושלים, בעיקר מסיפוריו של אביו על קרובי משפחה שהיו מגיעים לארץ ברכבת מקהיר ומהערבית שהיתה משתרבבת למשפטי ההורים ונשמעת תדיר ברחובות ירושלים. בסדרה “בחזרה ללבנט”, ובעיקר בשינוי שם הציור מ”הוא הלך בשדות” ל”הם הלכו בשדות”, משַלֵּב עבאדי – על ידי הכלאות של מיתוסים והצלבת זהויות – חיבורים בין מזרח ומערב, ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים-ערבים במרחב הישראלי.