ראשיתה של התערוכה "מרקוזה, פונטורמו ואני" נעוצה בשני מפגשים. האחד התקיים במחלקת הרסטורציה של מוזיאון ת"א, לפני למעלה מעשור, שם פגש לראשונה האמן שי עבאדי את יצירתו של הצייר היהודי-גרמני אליהו צבי מרקוזה, "מות שאול בגלבוע" (1848). המפגש השני היה עם ציוריו ורישומיו של יאקופו דה פונטורמו, הצייר המנייריסט הפלורנטיני בן המאה ה-16, ועם "ורטומנוס ופומונה", פרסקו חושני שניצב באחת הווילות של משפחת מדיצ'י בטוסקנה. עבאדי למד על ציוריו של פונטורמו במסגרת לימודי התואר השני שלו  בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.

שני המפגשים הובילו לעשור שבו עבאדי חקר וצייר בעקבות שני הציירים, מנסה לפענח את העניין הנפרד והמשותף שלו ביצירותיהם. הוא בודד דמויות מתוך הציורים, בחן את הקומפוזיציה, עבד על פורמטים שונים, והציג במספר תערוכות חלקים מתוך הסדרה בהקשרים שונים. בתערוכה הנוכחית הוא בחר להתמקד בשניהם וגם ליצור חיבור, לכאורה מאוד לא מובן מאליו בין צייר יהודי-גרמני לא ידוע לצייר פלורנטיני-נוצרי נשכח,  כאשר שלוש מאות שנים מפרידות ביניהם, ושנים רבות מספור בין שניהם לבינו.

ציורו של מרקוזה מתאר את רגעיו האחרונים של שאול המלך לפני שנפל על חרבו, נושא כליו צמוד אליו, ושלושת בניו מוטלים לצדו על הקרקע: יהונתן מדמם, גופת אבינדב מוטלת על הקרקע ומלכישוע שוכב לצדו, ראשו נח על חלציו של אבינדב. אמנם סצנות תנ"כיות אפיות נפוצות בתולדות הציור המערבי, אך הן נדירות בציור היהודי, ובוודאי בזה שצמח בישראל והעדיף דלות והפשטה מודרניסטית על פני אותן סצנות אפיות תנ"כיות. מפתיעה גם העובדה, שמרקוזה, צייר יהודי מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 בוחר לצייר, ועוד באופן כה חושני ושונה, את סצנת ההתאבדות של שאול.

במקרה של פונטורמו מה שמשך את תשומת לבו של עבאדי היתה העדכניות והרעננות של ציוריו. כבר ברישומים של פונטורמו, ובעיקר בפורטרטים, יש משהו מאוד מפתיע. סגנון ציורו מאוד עכשווי, וכך גם העיסוק שלו בגוף הגברי ובגבריות בכלל. באשר לפרסקו, מלבד יופיו המפעים, קשה היה לעבאדי להתעלם מהפער בין חילופי המבטים בין הגברים לבין הנושא המוצהר שלו – סיפור החיזור של ורטומנוס אחרי פומונה היפה שדוחה אותו עד אשר לבסוף הוא נחשף מולה במלוא מערומיו והיא מתאהבת בו ומבלה עמו את שארית חייה.

עבאדי מפרק את ציוריהם של שני הציירים לפרגמנטים, חוזר שוב ושוב לרגעים בציור, מצייר אותם בסגנונות שונים ובטכניקות שונות, ומתעכב בין היתר על ההומואירוטיקה הנוכחת בהם ועל התשוקה והחושניות. הוא תולה את העבודות בגובה, על קיר שנצבע בגוון ירקרק ובסגנון תלייה בארוקי, ובוחר להקדיש קיר שלם ונפרד לכל אחד משני הציירים. במקביל הוא בוחן את הפורטרטים העצמיים של הציירים, המשובצים בין הדמויות, ואת מערכת היחסים הנוצרת בין הציירים, הדמויות ועבאדי עצמו. בשלושה ציורים נוספים, שיוצרים ביחד טריפטיך שמוצג על קיר נפרד (ולבן) בתערוכה, מצייר עבאדי שלושה פורטרטים: אחד של מרקוזה, אחד של פונטורמו, ושלישי של עבאדי עצמו, אוחז בטלפון הנייד ומצלם סלפי, כמו סגר עתה מעגל בין מאות שנים של ציור דיוקן עצמי.