לפני יותר מעשור, במסגרת עבודתי כמורה לאמנות במרכז מאירהוף, הגעתי לפגישה במוזיאון תל אביב עם הרסטורטורית מאיה דרזנר. עם כניסתי למחלקת הרסטורציה הבחנתי בציור גדול-מימדים (230X277 ס"מ) חושני ומפעים, ששבה מיד את לבי. שאלתי את מאיה במה מדובר, והיא גוללה בפני את סיפורה של היצירה "מות שאול בגלבוע". הציור האפי רחב-היריעה של הצייר היהודי-גרמני, אליהו צבי מרקוזה (Elie Hirsch Marcuse) מתאר את רגעי חייהם האחרונים של שאול, בניו ונושא-כליו בקרב מול הפלשתים בגלבוע. הסצינה הדרמטית הזו לרוב מצוירת כששאול נופל על חרבו, אך כאן בחר מרקוזה לתאר דווקא את הרגעים הספורים לפני ההתאבדות.

כך החל המסע שלי עם ציורו הייחודי של מרקוזה ובעקבותיו. במוזיאונים ברחבי אירופה ניתן לעיתים לצפות ביצירות מסוג זה; ציור בעל קנה-מידה גדול בנושא דתי או היסטורי, עשוי באופן מיומן בסגנון ניאו קלאסי-רומנטי. אך איכות התמונה הזאת ומלאכת הציור שלה, החושניות, יְפי הדיוקנאות, התאורה המרשימה של שעת הדמדומים בשדה הקרב וההיבטים ההומו-ארוטיים ביחסים בין הדמויות היו יוצאי-דופן. נוספה לכך העובדה שציור מעין זה ובקנה-מידה כזה לרוב לא ניתן לראות בישראל.

הציור, כך התברר בהמשך, צויר בשנת 1848. למרבה ההפתעה ולמרות מיומנותו הווירטואוזית, איננו יודעים דבר על ציורים נוספים של מרקוזה, למעט שני דיוקנאות קטני-ממדים, שאחד מהם הוא כנראה דיוקן עצמי. מרקוזה (1902-1817) עבר את המסלול המצופה בשעתו מאמן צעיר בעל שאיפות מקצועיות: למד באקדמיות לאמנות בברלין ובדיסלדורף, התמחה בפריס אצל הצייר הצרפתי המפורסם פול דלארוש, הידוע בציוריו האפיים-היסטוריים (Paul Delaroche, 1797-1856) והשתתף בתערוכה בברלין. בהמשך היגר מרקוזה לאנטוורפן ולא ידוע מה עלה בגורלו ובגורלם של שאר יצירותיו. העובדה שצייר יהודי מצייר ציור כמו "מות שאול בגלבוע" בתקופה מוקדמת-יחסית זו, המחצית הראשונה של המאה ה-19, היא יוצאת דופן.

כחלק מתהליך העבודה התחלתי לאסוף דימויים מתוך יצירתו של מרקוזה, דימויים שירצדו מול עינַי על מסך המחשב או הטלפון הנייד. השעה היעודה להשתמש בהם הגיעה כאשר האוצרת חנה קומן מגלריה "צדיק" הזמינה אותי, בקיץ 2013, להשתתף בתערוכה הקבוצתית "מניפות". על לוח-עץ בצורת מניפה ציירתי סצינה מן הציור: דיוקנו היפה, הלבנטיני משהו, של אבינדב המת, כאשר הטורסו המואר של יהונתן מבצבץ בחלקו מעליו. מכאן והלאה החלה הסדרה לצמוח במהירות.

כחובב דיוקנאות, "שלפתי" מציורו של מרקוזה את פניהם היפות והמסקרנות של גיבוריו החושניים, שאול, בניו ונושא הכלים. בהמשך לצורת המניפה הראשונה הוספתי כבמעין פאזל צורות נוספות. לאחר פרק-זמן מסוים הרגשתי שאני מתחיל למצות את המהלך האמנותי מול הציור הבודד של מרקוזה; בשלב זה נכנס פונטורמו לתמונה.

ב-2012 התחלתי את לימודי התואר השני בחוג לתולדות-האמנות באוניברסיטת תל אביב. אחד הקורסים שלקחתי, בהנחיית ד"ר ספי הנדלר, עסק בשני אמנים מנייריסטים בני המאה ה-16, רוסו פיורנטינו (Rosse Fiorentino, 1495-1540) ויאקופו פונטורמו (Jacopo da Pontormo, 1494-1557). למראה יצירותיו של פונטורמו נפעמתי מיופיים של הדיוקנאות מלאי ההבעה והרגש ומרישומיו המרהיבים, כפי שקרה עם מרקוזה. פונטורמו היה אמן מוכר מאוד בתקופתו, אך במהלך השנים הוא נשכח ויצירות רבות שלו, כולל פרסקאות, נעלמו. במהלך שהפתיע גם אותי החלטתי ליצור זיקה בין יצירותיו של מרקוזה לאלו של פונטורמו, על אף הסגנון השונה והפרשי השנים ביצירתם.

זמן רב העסיק אותי היחס בין האמנות הנוצרית לזאת היהודית, וכנגזרת מכך היחס בין האמנות המערבית לזאת הישראלית. כאמן ומורה לתולדות האמנות נעצבתי לא פעם על האיסור "לא תעשה לך פסל וכל ותמונה", ושמחתי על אחותה של היהדות, הנצרות, שגילתה הרבה יותר גמישות בעניין. בשיעורי תולדות האמנות שאני מעביר אני תוהה לא אחת, יחד עם תלמידי, על סגידתם של הנוצרים לגיבורים התנ"כיים שלנו ועל סוד המשיכה של אמני הרנסאנס הפלורנטיני הנוצריים, כדוגמת דונאטלו (Donatello), וֶרוֹקְיו (Verrocchio) ומיכלאנג'לו (Michelangelo) אל דמותו של דוד. אמנם על-פי המסורת הנוצרית ישו הוא צאצא מבית-דוד, והגיבורים היהודים נתפסים כפרה-פיגורציה של הנצרות עצמה, אך בכל זאת קשה לי להתעלם מהעובדה, שהיהודים עצמם נאלצו לארך שנים רבות להימנע מיצירה בכלל, ומעיסוק אמנותי בגיבורי התנ"ך בפרט. אני מניח שהגילוי של מרקוזה גרם לי לאיזו "נחמה", גם אם מאוד מאוחרת. הנה אמן יהודי מצייר באופן כה יפה וחושני גיבורים תנ"כיים.

לאחר שבניתי גוף עבודות גדול תוך רפרוף בין מרקוזה לפונטורמו, הזמנתי אלי לסטודיו אוצרות ואוצרים. היה לי ברור שהעבודות זרות, במידת-מה, לְשיח האמנות הישראלי ולשפתו, והתגובות אכן היו מהוססות. בינתיים המשכתי לעבוד על סדרות אחרות. מרקוזה ופונטורמו חיכו בסבלנות.

המסע שלי בעקבות פונטורמו ומרקוזה היה ארוך. את לימודי הציור שלי התחלתי כנער בירושלים בסטודיו פרטי של אמן בשם אשר רודניצקי. במשך כמה שנים ביקרתי אצלו מדי שבוע בשכונת רוממה. רודניצקי היה צייר סוריאליסטי (חבר בקבוצת "משושה"), שלימד טכניקה מאוד קלאסית. מאוחר יותר השתתפתי גם בקורס רישום בבצלאל אצל יורם רוזוב. בגיל 17 נסעתי לאירופה, ובה נחשפתי לראשונה ליצירות אמנות קלאסיות, במוזיאונים הגדולים של פאריס ורומא. בתום השירות הצבאי נרשמתי ל"בצלאל", ומכיוון שלא התקבלתי, נדדתי לרמת-השרון, לבית הספר לאמנות "המדרשה". שלוש שנות הלימודים שם היו בהחלט מאתגרות. הגעתי עם מיומנות ציורית-טכנית גבוהה – בתקופה שבה שלטו בכיפה הציור והפיסול המושגיים או המינימליסטים, ולמרות הנסיונות שלי להשתלב, המשיכה שלי לציור הפיגורטיבי והתמאטי נותרה בעינה. ובכל זאת, שנות הלימוד ב"מדרשה" בהחלט יצרו סינתזה מעניינת בין המשיכה הזאת לבין השירבוט והשימוש בחומרים דלים ובמצע הדיקט – שאותם אפשר למצוא ביצירתי עד היום. לעיתים, גם לצד היבטים קונספטואליים.

נחזור למרקוזה ופונטורמו. בשלב מסוים הבנתי שיתכן שהקושי בסידרה הנוכחית טמון בכך שהקשר בין שני האמנים אינו בהיר מספיק. אכן, מדובר באמנים מתקופות שונות ובסגנון שונה, שאת הזיקה ביניהם יצרתי אני, דרך החיבה והמשיכה שלי ליצירתם. החלטתי, לכן, להפוך את החיסרון ליתרון. כיוון שפונטורמו נהג לשלב ביצירתו את דיוקנו העצמי (למשל בציור "ההורדה מן הצלב"), וכיוון שכך טוענים גם כלפי מרקוזה* (שדיוקן נושא הכלים ב"מות שאול בגלבוע" הוא למעשה דיוקנו), יצרתי ב 2022 מעין טריפטיך צבעוני ועז-מבע המשלב בין דיוקנאותיהם לבין זה שלי. לקראת סיום הטריפטיך הזמנתי אלי לסטודיו את אבי לובין, אוצר "גלריית המדרשה". אבי אהב את הסדרה והציע לי להציג אותה בגלריה. שני מעגלים נסגרו עתה: מרקוזה פונטורמו ואני מצאנו בית לאחר מסע ממושך, והבית הוא לא אחר מאשר "גלריית המדרשה", הגלריה ששייכת לבית-הספר לאמנות שסיימתי לפני שנים רבות ברגשות מעורבים.

צבענו את הקירות בגוון ירקרק. על הקירות הגבוהים האלה, ובאופן תלייה בארוקי ועשיר, התערבבו להם עתה פניהם של אבינדב, מלכישוע, שאול המלך, ורטומנוס, מרקו הקדוש, ויחד איתם גם מרקוזה, פונטורמו ואני.

* Joseph Hoffman, 'The Reemergence of a German-Jewish Painter: Elie Marcuse (1817-1902) and "The Death of King Saul",' Assaph – B (Studies in Art History) 9 (2004), 105-122.

דורון לוריא  ,"מות המלך שאול", במלכים בשר ודם-התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19,  2005, קטלוג תערוכה במוזיאון תל אביב, עמ' 113-108